"זהו? יוצאים?" היא מעבירה מבט אחרון על הבית. הבית שספוג בתורה ובאהבה אליה. הבית שגידל אותה לחתן שהיא עומדת להינשא אליו. דמעה קטנה נספגת בשמלה הצחורה. לו תזכה להדמות לאמה ולשאוב מכוחות נפשה והתמסרותה למען תורתו של בעלה.
אבא מניח כף יד על ראשה, מברך אותה בברכת הבנים, מזליגה מעיניה שבילים. שתזכה להקים בית גדול לד' ולתורתו.
אמא פותחת דלת. היא שולחת קדימה רגל ימין. נפרדת.
האולם כבר ממתין להם, ערוך לקראת המוזמנים. מלצרים עמלנים מסיימים את ההכנות האחרונות לקראת האירוע, ועל הבמה מתארגנים בעלי המנגנים לכבוד השמחה הגדולה. שולחן ה'מזרח' ארוך מהרגיל, כיסאות רבים מצטופפים סביבו. אבא מתיישב בפינת האולם, מתעלם מהפעילות הרוחשת. מתרכז בהווייתו ומנצל כל שניה ללימוד עד שיחל האירוע וקבלת הפנים.
מתיישבת על כסא הכלה ההדור. עוצמת עיניים. כל כך הרבה יש על מה להתפלל. על מה להעתיר. עליה, על בעלה העתידי, על הילדים שיזכו לגדל, על הידוע ושאינו ידוע. אמא לצידה, מתנועעת קלות, דומעת. עוצרת מדי פעם, מקבלת את ברכות המוזמנים, מודה על ההשתתפות בשמחה.
מנגינה מרטיטה נשפכת בחלל, שולחת למעלה חבילות נוספות של תחינות. החתן מתקרב אליה, מלווה באביו ובאביה, מכסה אותה בהינומה. גרעיני חיטים מתעופפים לכיוונו, מעורבבים בזירעונים. תיכף תצא אל החופה שאוחזים בה ארבעה מילדי הקהילה. אחד מגדולי הדור יקריא את הכתובה ולאחר מכן תהפוך לנשואה.